Chris de Burgh – the quiet revolutionary

Israel is a small county, and when celebrities come to visit, the media tends to follow their every move.

Interestingly, when singer-songwriter Chris de Burgh came to play a single concert in Tel Aviv, the visit stayed fairly "under the radar". That may not be surprising to those people who think of him as "the guy who sang The Lady in Red". But in reality, we are talking about an artist who has sold more than 45 million albums.

What's most impressive about Chris de Burgh is the fact that he has developed such a loyal following in such a diverse group of countries – from Brazil to Germany to Iran. He takes prides in the fact that he has many fans in both Lebanon and Israel despite the tense relations between those two countries.

What is it about Chris de Burgh and his music that has allowed him to become so popular in so many parts of the world?

One aspect, which can't be denied, is that a performer's popularity is related to a certain degree to their personality. True, people buy CD's for the music, not because they were released by a nice guy. But, at the same time, fans can tell the difference between someone with tremendous musical talent who would also be a pleasant neighbor, and someone with tremendous musical talent who you would not want to have anything to do with.

This distinction was obviously not lost on those who attended the Chris de Burgh concert in Tel Aviv at the end of March. I was not at the show, but according to reports, the concert started an hour late due to the box office's lack of preparation for the large number of tickets sold via the Internet. Chris de Burgh not only took this in stride, but compensated the audience with a two-and-a-half hour concert. Not every performer would have reacted the same way. Most Israelis still remember the incident many years ago in which a famous rock star came to Israel for a concert, encountered paparazzi shortly after landing, and then jumped on a plane and went back home (returning the next day to perform only after being begged to by the impresario).

But obviously, personality can only take you so far in the world of entertainment. What is is about Chris de Burgh's music that makes it so popular?

Well, when we say music we're really referring to two things – the notes that make up the song, and the lyrics that accompany them.

From a musical point of view, Chris de Burgh is clearly extremely talented. In general, songwriting ability seems to be age-related. There are plenty of artists who composed great music in their 20's and 30's, but only a select group has managed to continue producing quality songs well into their 50's and 60's (Neil Young comes to mind). While all sorts of bands that started in the 70's continue to tour worldwide, they have no choice but to fall back on their material from 30-40 years ago when they perform. Chris de Burgh, however, can put together a setlist from any period during his 40-year career and know that the audience will go away happy.

If a tune is catchy enough, that's often sufficient to make a song memorable or even a classic. There are no shortage of hits that have withstood the test of time despite their inane lyrics. However, there can be no doubt that meaningful lyrics add an extra dimension to a good song. I believe that there are two key elements in Chris de Burgh's lyrics that give this added dimension to his songs.

The first element is the simplicity of the stories behind his songs.

People today like to think that we live in a world that is infinitely more complex than the world used to be. But while it may be true that today a single laptop can store more information than huge libraries could fifty years ago, the bottom line is that little has changed when it comes to the aspects of life that people consider most important.

The themes in Chis de Burgh's songs – friendship, romance, kindness and cruelty, war and peace – represent areas of life where little has changed over time. People today cherish their good friends just as they did 40 years ago and 400 years ago.

Many Chris de Burgh songs take the listener to unknown far away places and unknown long ago times, making it easier to peel away the artificial layers of complexity that encompass our lives.

The second element in Chris de Burgh's lyrics that I believe makes his music so popular is the optimism that his songs emit. This is most blatant in his songs about war.

While these songs make specific mention of those who have paid the price of war – refugees, the wounded, the boys "left behind in the war" – the message is always that things do not have to be this way. The fact that wars have been fought for so long does not mean that this has to be the case in the future.

This message of hope flies in the face of the pessimism that we seem to be bombarded with in our daily lives. We constantly hear all sorts of adages that reflect the belief that certain things can never change – nice guys finish last, all politicians are corrupt, etc.

Of course, by writing lyrics that send the message that people can change the world, Chris de Burgh leaves himself exposed to being accused of what many people in 2014 consider the worst trait possible: being naive. But given the tremendous number of people throughout the world who are continually sending the opposite message, maybe what the world needs is more naive people.

According to his website, Chris de Burgh's twentieth studio album, "The Hands of Man", will be released this coming fall. If the past is any indication, we can expect the new album to be received very positively by his fans, and we'll continue to see Chris flooded with requests to perform in all four corners of the globe.


Official Chris de Burgh website

Chris de Burgh on Facebook

The Snows of New York – lyrics

In a Country Churchyard – lyrics

The Girl with April in her Eyes – lyrics

Say Goodbye to it All – lyrics

The Mirror of the Soul – lyrics

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה lyrics, music | עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

A language Bibi Netanyahu doesn't understand

Even in today's world, where English has become a fairly universal language, there are situations where people find themselves in a place where there is no one who speaks their language. Such situations are extremely frustrating since the people basically find themselves unable to communicate with the outside world.

As the negotiations to form a governing coalition in Israel drag on, it is become increasingly clear that this is what has happened to Bibi Netanyahu.

While Bibi is well-known for his polished communication skills in Hebrew and English, the truth is that the main language that Bibi has been speaking over the past few years is Corruptese – a language spoken extensively by politicians here in Israel and throughout the world. It is the language of those who believe that is justified for a politician to enter into any deal there is – just to stay in power.

There is no shortage of Israelis who have no problem with Corruptese being the primary language of politicians – they accept this as a fact of life that cannot be changed.

However, the results of the national elections in Israel were a clear indication that there is an increasing number of Israelis who refuse to accept this. These are people who believe that everyone should have principles and live their lives in accordance with those principles – even politicians.

Yari Lapid and Naftali Bennett both see themselves as representatives of these people, and seem to be determined to show that politicians can have principles too.

This is what's driving Bibi insane.

Lapid and Bennett talk about reducing the size of government, and determining the number of Ministers (and Ministries) based on real need, not political expediency – and Bibi has no idea what they are talking about.

Lapid and Bennett talk about abolishing the absurd arrangement whereby the chareidim receive complete exemptions from military service – and Bibi has no clue what they are rambling on about.

Lapid and Bennett talk about reducing government spending in order to reduce the tax burden on the middle class – and Bibi desperately scours the Google Translate screen, looking for an option that will translate their language to his.

At first, Bibi was quite confident about forming a government, and he was further encouraged by the ease with which he was able to reach an agreement with Tzippi Livni, the woman who had painted him as the devil, only slightly worse, during the election campaign. But he is finding that there are fewer and fewer politicians who speak Corruptese.

With Lapid and Bennett showing that they plan on sticking to their guns, Bibi has become increasingly desperate. Just as people who find themselves in a foreign land go from person to person, hoping to find someone who speaks their language, Bibi goes from party to party, hoping to find someone who speaks his. His attempts to bring the Labor party into his coalition are worse then pathetic, given the huge gap between his policies and theirs. But he clings to the hope that Shelly Yachimovich's ideological image is just a front, and that she too will sell out if he hands over enough political booty. Fortunately, this looks like it is not going to happen.

If Lapid and Bennett stand firm, they have a golden opportunity. They can demonstrate to Bibi that he will have to learn to speak another language if he wants to stay in power.

Polls taken last week indicate that if elections were held again today, Lapid and Bennett's parties would only increase their strength. This is a strong indication that more and more Israelis have decided that it's time to make Corruptese a language of the past, that it's time to tell politicians to start representing the interests of the people or to start packing their bags.


Benjamin Netanyahu (Wikipedia)

Yair Lapid (Wikipedia)

Naftali Bennett (Wikipedia

Yesh Atid

פורסם בקטגוריה Bibi Netanyahu, Israeli politics, Naftali Bennett, Yair Lapid, פוליטיקה ישראלית | עם התגים , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

ישיבת ההסדר החרדית הראשונה – עדכון

לפני כשנתיים, כתבתי בבלוג שלי על הצורך בהקמת ישיבות הסדר חרדיות. קראתי אז לרב חיים אמסלם להראות שהוא רציני בנושא גיוס חרדים ולהקים את ישיבת ההסדר החרדית הראשונה.

לצערי, בזמן שעבר מאז, לא קראתי בשום מקום על התפתחויות בכוון הזה. אם תחפשו "ישיבת הסדר חרדית" בגוגל, סביר מאוד שתמשיכו למצוא את הפוסט בבלוג שלי כתוצאת החיפוש הראשונה.

לכן, אני נאלץ להסיק את שתי המסקנות הבאות:

1) המנהיגים החרדים התומכים בגיוס חרדים, כמו למשל רב חיים אמסלם, עדיין מחזיקים בדעה שמי שבאמת לומד תורה לא צריך לשרת בצבא כלל, וחובת הגיוס צריכה לחול רק על אזרחים חרדים שאינם מסוגלים ללמוד בישיבה גבוהה.

2)  מנהיגים  אלו חושבים שחרדים השייכים לקטגוריה הזאת של "לא מתאימים ללימוד בישיבה" לא מסוגלים ללמוד בישיבה גהוהה אפילו לשלוש שנים כפי שעושים בישיבת הסדר רגילה, או אפילו לשנתיים כמו שעושים בתכנית "שילוב" הנהוגה בישיבות כמו ישיבת מעלה גלבוע.

גישה זאת מעידה על שני כשלים משמעותיים של החרדיזם:

1) כשל מוסרי בכך שהחברה החרדית עדיין חושבת שלימוד תורה זה תירוץ לא לשרת בצה"ל בכלל. כנראה, נאמני החרדיזם לא מבינים ששאלת משה בפרשת מטות "האחיכם, יבואו למלחמה, ואתם, תשבו פה?" היא שאלה רטורית. משה כנראה לא חלם שלאחר 3000 שנה יבואו אנשים ויענו: כן, אחינו יבואו למלחמה ואנחנו נשב פה.

2) כשל חינוכי בכך שלמרות שהחרדיזם מתעקשת על לימודי קודש בלבד ומסרבת להכניס את לימודי הליבה לבתי ספר שלה – בסוף, רוב בוגרי בתי ספר אלו לא מסוגלים להשתתף בלימודים ישיבתיים מתקדמים אפילו לתקופה של שנתיים.

לאור מצב זה, כנראה זה לא מפתיע שבקרב האנשים שמדברים על פתרונות לגיוס חרדים, אף אחד לא מדבר על הקמת ישיבות הסדר חרדיות – לא אנשים מתוך המחנה החרדי ולא אנשים מחוצה לו.

ישיבת הסדר – ויקיפדיה
רשימת ישיבות הסדר –  מינהל החינוך הדתי
ישיבת הסדר – האתר לבני ישיבות ההסדר
צור קשר עם רב חיים אמסלם

פורסם בקטגוריה chareidim, חרדים, צה"ל, שוויון בנטל | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

הבחירה של מצביעי המרכז: "יש עתיד" או "יש עבר"

למרות שמדברים כל הזמן על "גוש הימין" ו"גוש השמאל", האמת היא שחלק גדול מאזרחי ישראל רואים את עצמם כאנשי מרכז מובהקים. לא בגלל שהם אינם יכולים לבחור בין השמאל לימין, אלא בגלל שהם מאמינים שברוב הנושאים החשובים רצוי שמדינת ישראל תבחר דרך אמצעית בין הדרכים שמציעות שתי הקצוות.

תוצאות הבחירות של 2009, כשמפלגת קדימה זכתה במספר המנדטים הרב ביותר, הוכיחו שרבע מאזרחי ישראל משייכים את  עצמם למרכז הפוליטי.

במערכת הבחירות הנוכחית, שתי מפלגות יושבות על המשבצת של "מפלגת המרכז" – "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד ו"התנועה" בראשות ציפי לבני.

בסקרים שנעשו בשבועות האחרונים, שתי מפלגות אלו זוכות ביחד בכ-20 מנדטים.

הירידה מ-28 המנדטים של קדימה ב-2009 ל-20 מנדטים בסקרים היום היא סבירה בהתחשב בהתנהגות המבישה של קדימה וההתרסקות הטוטאלית של מפלגה זאת בשנה האחרונה.

מבחינת השקפת עולם, "יש עתיד" ו "התנועה" כמעט זהות – יש להן אותה הגישה בכל הנושאים המרכזיים כמו כלכלה, שאלות דת ומדינה, והפתרון הרצוי לקונפליקט עם הפלסטינים.

אבל למרות הדמיון בין שתי המפלגות, יש הבדל עצום ביניהן – וההבדל הזה נמצא בהרכב האנושי של שתי הרשימות לכנסת.

ציפי לבני הרכיבה בעצמה את רשימת "התנועה" והיא מילאה את רשימתה בעיקר באנשים משתי קטגוריות:

1) פוליטיקאים שתרמו תרומה משמעותית לפוליטיקה הישראלית בעבר, אך עם השנים פיתחו אגו שמונע מהם להמשיך לתרום בצורה חיובית

2) ח"כים מהספסלים האחוריים של מפלגת קדימה

לא מפתיע, אם כן, שהשם המנופח שנבחר למפלגתה של ציפי לבני – "התנועה" – נשמע יותר כמו מפלגה מתוך הסדרה הסאטירית "פולישוק" מאשר שם של מפלגה אמיתית.

גם יאיר לפיד הרכיב את רשימתו בעצמו – בלי פריימריז או התארגנות דמוקרטית אמיתית. אך יאיר לפיד ניצל חופש זה כדי להרכיב רשימה שמורכבת ברובה מאנשים מעולים שבאים מחוץ לעולם הפוליטיקה ושתרמו המון לחברה הישראלית במהלך השנים.

לרוב, לא מדובר באנשים שתרמו לחברה הישראלית ביושבם על כיסא המנכ"ל או בתפקידי קצונה בכירים אלא אנשים שהיו מוכנים להפשיל שרוולים ולעשות את העבודה השחורה – אנשים כמו:

  • עדי קול – שהקימה את פרויקט "אוניברסיטה בעם" ובכך הביאה לימודים אקדמיים לאוכלוסיות שלעולם לא היו נפגשות עם עולם זה לולא התוכנית

בהתחשב בהבדל העצום באיכות של שתי הרשימות, קשה להבין איך כחצי ממצביעי המרכז מתכוונים להצביע בעד רשימת הפליטים הפוליטיים של ציפי לבני.

כנראה יש בקרב מצביעי המרכז לא מעט אנשים שחושבים שזה יהיר מצד יאיר לפיד לנסות לכנס לפוליטיקה בלי כל רקע בתחום, ועוד למלא את רשימתו ב "outsiders" כמוהו.

נראה ש"התנועה" מדברת יותר לאנשים פסיביים שלא מאמינים באפשרות לשנות באמת. לעומת זאת, מפלגת "יש עתיד" מדברת לאנשים שהם צעירים בנפשם – אנשים שמאמינים (בניגוד למחבר ספר קהלת) שיש חדש תחת השמש ומה שהיה לא חייב להיות מה שיהיה.

חשוב לציין שאינני כותב רשומה זאת מתוך תחושת שנאה כלפי ציפי לבני – תחושה רווחת בקרב הציבור הישראלי. ההפך הוא נכון – די הערכתי את גברת לבני עד שהתחילה עם צעדיה האגוצנטריים בחודשים האחרונים – צעדים שגרמו לפילוג במרכז המפה הפוליטית.

נותר רק לקוות שבזמן הקצר שנשאר עד הבחירות, מצביעי המרכז יתחילו לשים לב להבדלים המשמעותיים בהרכב האנושי של שתי הרשימות, ובעקבות זאת יעבירו את תמיכתם מהרשימה הממוחזרת של "התנועה" לרשימה המרעננת של "יש עתיד".

פורסם בקטגוריה בחירות, יש עתיד, פוליטיקה ישראלית | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

מספר שאלות על טבעו של ביבי נתניהו

ככל שיתקרבו הבחירות לכנסת, יעסקו המומחים למיניהם יותר ויותר בשאלה איזה קואליציה יקים נתניהו לאחר שליכוד ביתינו תנצח בבחירות, דבר שכולם מקבלים כעובדה מוגמרת. בהקשר זה, נשמע לא מעט על הסבירות שביבי נתניהו ילך עם "שותפיו הטבעיים".

זה אמנם הגיוני שלכל פוליטיקאי יהיו מפלגות שיותר מתאימות לתפיסת עולמו ולמדיניות שהוא רוצה להוביל. אך מה שמוזר בעיני הוא שהאנשים שמדברים על ה"שותפים הטבעיים" של נתניהו מכלילים בקבוצה זאת גם ובעיקר את המפלגות החרדיות – ש"ס ודגל התורה.

האם אני האזרח היחיד בארץ שלא מבין מה טבעי בהליכת הליכוד עם המפלגות החרדיות?

לדעתי, שותפות זאת מעלה מספר שאלות לגבי טבעו (וטיבו) של ביבי נתניהו.

1) המדיניות הכלכלית של הליכוד אמורה להיות מבוססת על שוק חופשי והתערבות ממשלתית רק בתחומים ומצבים בהם כוחות השוק אינם פועלים בצורה יעילה. בגישה זאת, כל משפחה אמורה להרגיש אחריות למצבה הכלכלי. אז איך זה שראש הליכוד רואה כ"שותפים טבעיים" שתי מפלגות המאמינות שלכל אזרח יש זכות ללמוד בישיבה כל ימיו ולהתקיים מקופת הציבור במקום לעבוד ?

2) לפי מגילת העצמאות, מדינת ישראל "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה". אך מזה ארבע שנים, שר השיכון אריאל אטיאס מתכנן ומיישם תכנית לאי-שוויון מוחלט בין אזרחי מדינת ישראל בתחום הדיור. כפי שתיארתי פה בעבר, משרד השיכון מכין תוכניות לבניית עשרות אלפי יחידות דיור במרכז – לאוכלוסיה החרדית בלבד.

3) לאחר פטירתו של אביו של ראש הממשלה, פרופ' בנציון נתניהו, שמענו לא מעט על הבית הציוני בו גדל בנימין נתניהו. בהתחשב ברקע זה, האם זה לא קצת מוזר שה"שותפים הטבעיים" של נתניהו הם בעיקר מפלגות אנטי-ציוניות?

4) בנימין נתניהו שירת בסיירת מטכ"ל. בשנה האחרונה הוא דיבר לא מעט על שוויון בנטל הבטחוני. הוא אפילו הכניס את שאול מופז וקדימה לממשלתו במסגרת מהלך שהיה אמור לאפשר צעדים שישימו סוף למצב בו חלק משמעותי מהאוכלוסיה משתמט משרות צבאי. אז מה טבעי בכך שה"שותפים הטבעיים" של נתניהו הם המפלגות הדוגלות בהשתמטות זאת ומבטיחות לחסום כל נסיון לשנות מצב זה?

לאור שאלות אלו, נשארת שאלה אחת גדולה: למה אזרחים ציוניים שוקלים אפילו להצביע בעד מפלגת ליכוד ביתינו במקום להצביע בעד מפלגות התומכות בהקמת ממשלה ציונית?

פורסם בקטגוריה chareidim, חרדים, ליכוד, פוליטיקה ישראלית, ש"ס | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

חרדיזם ומוסר – הסכם הגירושין הסופי

אז זהו – עכשיו זה רשמי.

כבר כמה שנים, יש לי תחושה שהחרדיזם הוא בעצם הנצרות החדשה.

הנצרות התחילה עם יהודים שומרי מצוות, אך לאט לאט היא השילה מעליה את רוב המצוות שבין אדם למקום.

החרדיזם עובר תהליך דומה: הוא התחיל עם יהודים שומרי מצוות אבל לאט לאט הוא משיל מעליו את המצוות שבין אדם לחברו.

כבר מזמן אפשר למצוא בחברה החרדית תופעות כמו אלימות אידיאולוגית ועבודה בשוק השחור. אך מדובר בתופעות שקשה להגיד שהן באמת מייצגות את החברה החרדית. בסופו של דבר, רק מיעוט קטן מאוד באוכלוסיה החרדית תומך במעשים אלימים. והשאלה כמה חרדים עובדים בלי לשלם מס היא שאלה שאי אפשר לענות עליה – אין למדינה שום דרך לאמוד את הממדים של העלמת מס – לא בקרב האוכלוסיה הכללית ולא בקרב האוכלוסיה החרדית.

אך ההתייחסות של החברה החרדית להתנהגות מוסרית התבררה עם הפסק של רב עובדיה יוסף שמתן וקבלת שוחד הם בעצם לא ביג דיל.

לא קראתם את הפסק הזה? אתם צודקים – הוא לא הופיע בכתב. אך לא היה שום צורך לכתוב אותו. אם תמונה שווה אלף מילים, מעשה שווה עשרת אלפים.

החלטתו של עובדיה יוסף לקבל את אריה דרעי בחזרה להנהגה של תנועת ש"ס לא השאירה שום ספק לגבי ההתייחסות של החרדיזם לשאלות מוסריות. הדאגה למוסריות היא לא רק לא בראש סדר העדיפויות של "מרן", היא לא מופיעה ב- to-do-list שלו בכלל.

יש כאלו שישאלו: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" גם אם עובדיה יוסף הוא דמות מרכזית ביהדות החרדית, הוא בכל זאת אדם אחד – למה אתה משליך מהתנהגותו על כלל האוכלוסיה החרדית?

שאלה לגיטימית, אך אחרי החזרתו של אריה דרעי להנהגת ש"ס התברר די מהר שאין לחברה החרדית שום בעיה עם צעז זה – הסקרים שבוצעו בשבועות האחרונים לא מראים שום ירידה בתמיכה בש"ס בעקבות הצבת עבריין בצמרת הרשימה לכנסת.

יש כאלו שיגידו שאי אפשר להסיק מזה כלום כי רוב מצביעי ש"ס הם בכלל לא חרדים אלא יהודים "מסורתיים" מקרב עדות המזרח. אך האמת היא שטענה זאת היתה נכונה אולי לפני עשרים שנה, אך היום הרוב המכריע של מצביעי ש"ס הם ש"סניקים אמיתיים – יהודים ממוצא מזרחי שהחליטו לחקות את החרדים האשכנזיים בלבושם, התנהגותם, וערכיהם.

ואם אתה שואל: "או-קיי, אז תומכי ש"ס הראו ששוחד הוא לא דבר שמפריע להם, אבל למה להסיק מסקנות לגבי כלל האוכלוסיה החרדית – הלא רב עובדיה יוסף אינו נחשב למנהיג של החרדים האשכנזיים?"

נכון – עובדיה יוסף אינו נמנה על מנהיגיה של החברה החרדית האשכנזית, אבל מה עם כל ה"גדולים" שכן נחשבים למנהיגים של אוכלוסיה זאת? איפה קולם? האם מישהו מקרב רבנים אלו יצא בקריאה לא לשתף פעולה עם תנועת ש"ס כי תנועה זאת בזה לעקרונות המוסריים הבסיסיים של היהדות?

ומה עם הפוליטיקאים של יהדות התורה? האם אחד מהם יצא בהצהרה שלא ישבו בקואליציה אחת עם מפלגת ש"ס כי ש"ס נותנת לגיטימציה למתן וקבלת שוחד? כנראה, אחוות המפלגות החרדיות היא יותר חזקה מדברים טפלים כמו שחיתות.

למחרת חזרתו של אריה דרעי לש"ס, ראיתי באחד מהעיתונים ברכבת כותרת משנה שציינה שהתקיימה הפגנה ליד ביתו של רב עובדיה יוסף נגד חזרתו של אריה דרעי. דפדפתי בעיתון בתקווה שאראה תמונה של עשרות או מאות חרדים מתונים – תומכי חה"כ חיים אמסלם או אפילו אנשי "טוב" – אך בתמונה ראיתי רק את "החשודים הרגילים" – אליעד שרגא ואנשי התנועה לאיכות השלטון.

ההבט הכי חמור של התמיכה שבשתיקה של האוכלוסיה החרדית בהחזרת עבריין כמו דרעי הוא ההשלכות לגבי שילוב אוכלוסיה זאת בחברה הישראלית. אני אמנם משתייך לציונות הדתית, אך אין לי בעיה לשתף פעולה בצבא, בעבודה, ובמסגרות אחרות עם אנשים שאינם שומרי שבת או שומרי כשרות. אבל לשתף פעולה עם אנשים שלא רואים שום פסול במתן וקבלת שוחד? אנשים שלא מקבלים את העקרונות הבסיסיים של התנהגות מוסרית? לא, תודה.

עדכון – 27.11.12:  צדיק אחד בסדום?

פורסם בקטגוריה chareidim, חרדים, פוליטיקה ישראלית | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

The Problem is the Ninety Percent

In light of the recent violence on the part of chareidim in Jerusalem, Beit Shemesh, and elsewhere in Israel, many people have pointed out that these acts are carried out by a very small group of people and that almost all chareidim oppose such behavior. In most cases, this point was raised in the context of attempts to absolve the greater chareidi community in Israel of any responsibility for the growing tension between the chareidim and the non-chareidi population.

I have no doubt that these people are correct with regard to the percentage of chareidim that support such acts. However, the attribution of all responsibility to the lunatic fringe of chareidi society masks the role played by "moderate" chareidim in the widening rift in Israeli society.

There is no question that the chareidi population of Israel is extremely heterogeneous. I would estimate that no more than 5% of chareidim would ever engage in the kind of violence we are witnessing or express any kind of support for such actions.

At the other end of the chareidi spectrum, there is probably about another 5% who contribute to Israeli society no less (and in many cases, more) than the average chiloni or dati-leumi Israeli. These people serve in the army, work to support themselves, and pay their fair share of taxes.

When you take away these two groups at the edges of chareidi society in Israel, you are left with the ninety percent that the title of this post refers to. It is important to realize that it is this group that is most responsible for the way that Israelis view chareidim. Ironically, it is the behavior of this ninety percent (and not the antics of the relatively small group of violent wackos) that has led most Israelis to develop a hatred for the chareidi population.

On the surface of it, the ninety percent are ordinary law-abiding citizens, and like everyone else, are just trying to live their lives without forcing their lifestyle on anyone else. You will not notice anything different about their behavior when they are behind you in line at the supermarket or in the car next to you at a red light.

So what's the catch?

Well, the ninety percent basically hold a set of beliefs that can best be summed up as follows: They believe that chareidim are somehow special, and as such, they should be entitled to benefits not given to the average Israeli and they should not have to shoulder their load when it comes to the duties of the Israeli citizen.

Specifically, they believe that:

It is legitimate for men to learn in yeshivot instead of serving in the army, and to remain yeshivah students until they are at an age when the army no longer wants them.

It is legitimate for married men with children to learn in yeshivot and live off government subsidies instead of working to support their families.

Chareidim should pay significantly less when it comes to taxes, such as municipal taxes, because they have chosen to have very large families.

Chareidim are entitled to cheaper housing than the non-chareidi citizens of Israel.

If these were only beliefs, it wouldn't be a big deal. After all, in a democratic society, people can believe whatever they want. However, the ninety percent act on these beliefs every day through the chareidi parties in the Knesset, who consider their primary responsibility to be the securing of special privileges for the chareidi population. This ensures that these beliefs are translated into government policy.

Obviously, I did not conduct a scientific survey before writing this post. So it's very possible that the ninety percent are actually only eighty percent or even seventy percent. However, it really doesn't matter. Based on the strength of the chareidi parties in the Knesset, it is clear that the overwhelming majority of chareidim subscribe to the idea that the chareidi population deserves preferential treatment.

So the ninety percent may not engage in violence and would never consider supporting such acts, but through the actions of their representatives in the Knesset, they are engaging daily in behavior that most Israelis consider repulsive.

An increasing number of chareidim are opposed to the idea that their religious practices should entitle them to special privileges and exempt them from the duties of the average Israeli citizen. However, at this point, these people are only a drop in the bucket.

It would be nice if the police and courts took the steps necessary to stop chareidi violence. However, this is not going to eliminate the tension between the chareidi and non-chareidi populations in Israel, nor significantly reduce the contempt that the latter have for chareidim. That will happen only when the chareidi population accepts the premise that they should be treated the same as all other citizens of Israel, with no special privileges.

פורסם בקטגוריה chareidim, אלימות, חרדים | עם התגים , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות